על טיבו הדיאלקטי של "המרחק הביקורתי": מחשבות על אודות אבחנותיה האידאולוגיות של הפדגוגיה הביקורתית
On the dialectic nature of "critical distance":A study on the ideological observations of critical pedagogy
במאמר נדונות הסיבות לחוסר הצלחתה של הפדגוגיה הביקורתית להיות רלוונטית ומשמעותית לפועלם של אנשי חינוך. בדרך כלל חולשתה זו של הפדגוגיה הביקורתית מוסברת בפער שבין עוצמת הגיונותיה הביקורתיים התאורטיים לבין דלות הצעותיה האופרטיביות. טענתו של מאמר זה היא כי מקור הבעיה בשלב מוקדם יותר – חוסר יכולתה של הפדגוגיה הביקורתית לאתר ולהמשיג את מציאות הדיכוי הפדגוגית באופן קונקרטי וקוהרנטי. על מנת לבסס את הטענה הזאת המאמר דן ברכיב הדיאגנוזה בגרסאותיה המודרניסטיות והפוסטמודרניסטיות של הפדגוגיה הביקורתית, ובוחן את כשליו האידאולוגיים והאפיסטמולוגיים. בהמשך לכך נטען במאמר כי מחויבותה הלא- רפלקטיבית של הפדגוגיה הביקורתית להגיונה התאורטי של הביקורת ולשלילה מדלדלת את אבחנותיה ודוחקת בה להתנתק מן הפרקסיס החינוכי.
The article examines the ongoing failure of critical pedagogy to become relevant and meaningful to the practice of educationalists. It has commonly been argued that this failure is due to the inability of critical pedagogy to transform its theoretical insights into practical solutions. In this article, however, it is claimed that the failure of critical pedagogy can be found at an earlier stage, namely, in its inability to adequately point to and conceptualize the state of educational oppression. In order to base this claim, the article analyzes critical pedagogy's ideological and epistemological diagnosis in both its modern and post-modern forms. Furthermore, it is argued that the unreflective commitment of critical pedagogy to the idea of criticism and negation leads it away to digress from educational praxis.