משתנים מנבאים של עמדות סטודנטים להוראה באשר ללימודי חובה בלשון

משרד החינוך הגדיר את לימודי הלשון כחובה במכללות להכשרת מורים. להחלטה זו הובילו כמה סיבות: הכרה בתפקידם של בית הספר ושל המורים בחינוך לשוני, שפתם הדלה של מורים ותלמידים והשפעת העידן הטכנולוגי על השפה והשימוש בה. המחקר המתואר במאמר זה בחן את תפיסותיהם של מתכשרים להוראה באשר ללימודי היסוד בלשון, וזאת בניסיון לזהות מאפיינים ומשתני רקע מנבאים של התפיסות האלו. איסוף הנתונים התבסס על שאלון שמילאו 478 סטודנטים אשר למדו באחת המכללות הגדולות לחינוך בישראל. המשתנים המנבאים את עמדות הסטודנטים הם מידת החשיבות שהם מייחסים לשפה "תקינה" של המורים והערכתם את רמת הידע והשליטה של המורים בשפה. הממצאים מלמדים שעמדות הסטודנטים מתונות. מסקנה עיקרית העולה מהמחקר היא כי על מנת להכשיר מורים שיהיו מוּדָ עים לחשיבות השפה, יש צורך בקורסים אשר יעוררו בסטודנטים אהבה אמיתית לשפה וכבוד לכלליה. לשם כך יש להקנות להם ידע תאורטי רלוונטי, אך גם ובעיקר ידע חווייתי וכלים יישומיים התואמים את השפה העכשווית ואת חיי היום-יום של המורה לעתיד בבית הספר