מתווה הכשרת מורים "ודמני–ענבר" בעיתות חירום: האוטונומיה המוסדית כמנוע הסתגלות

מחקר זה בוחן את יישומו של מתווה ודמני–ענבר להכשרת מורים בישראל על רקע מציאות של משברים מתמשכים. המחקר נערך במתודולוגיה איכותנית שכללה ראיונות עם 17 אנשי סגל אקדמי, ראשי מסלולים ומורים מכשירים ממוסדות הכשרה מגוונים, לצד ניתוח מסמכים רלוונטיים. הממצאים מצביעים על תמונה מורכבת. המשתתפים תיארו את המתווה כחזון חינוכי רחב וחדשני, אך רובם דיווחו על פער ניכר בין החזון לבין יישומו. האתגרים המרכזיים שעלו הם: פער מבני בין תכנון לביצוע, מתח בין גמישות מוסדית לבין אחידות ארצית, קשיים ביישום ההכשרה הקלינית, היעדר הכשרה מספקת להתמודדות עם מצבי חירום וטראומה, פער בין הידע האקדמי לבין מציאות השדה והיערכות חלקית בלבד לשילוב בינה מלאכותית במערכת החינוך. הממצא המרכזי של המחקר הוא שאוטונומיה מוסדית תרמה ליכולת ההסתגלות של מוסדות ההכשרה בתקופת המשבר. בהתבסס על ממצאים אלו, המחקר מציע מספר כיווני מדיניות: הכשרה ייעודית להתמודדות עם מצבי חירום במסגרת ההכשרה להוראה; פיתוח שיטתי של מערך בתי הספר והמורים המכשירים; הטמעת מודול חובה בתחום הבינה המלאכותית והאתיקה הדיגיטלית; והבטחת תקצוב רב־שנתי יציב.