עמדות כלפי שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים ותחושת מסוגלות עצמית בפעילות גופנית משלבת בקרב פרחי הוראה לחינוך גופני

הנחת המוצא של מחקר זה היא, כי בחינוך הגופני יש צורך ביכולות ובהישגים אחרים מאלה המקובלים כמדדי הערכה להשמה במסגרות משלבות. משום כך אפשר שעמדות ותחושת המסוגלות העצמית של מורים ושל סטודנטים להוראה בחינוך הגופני ייבדלו מאלה של מורים ושל סטודנטים להוראה בתחומי הדעת העיוניים. לפיכך מטרות המחקר היו: (א) לבחון מהם גורמי הרקע שיש להם השפעה של ממש על עמדות ועל תחושת מסוגלות עצמית של פרחי הוראה ביחס לשילוב בחינוך הגופני; (ב) לבחון מה הקשר בין תחושת המסוגלות לבין שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ומהן העמדות כלפיהם. במחקר השתתפו 153 פרחי הוראה ( 95 בנות ו 58- בנים) במכללות זינמן וסמינר הקיבוצים מהשנים א', ג', ד'. הם מילאו שאלון עמדות, שאלון תפיסות על הקשיים ועל היתרונות בשילוב ילדים עם לקויות בחינוך גופני ושאלון תחושת מסוגלות עצמית לשלב ילדים עם מוגבלויות בחינוך הגופני. בשאלון התפיסות בשילוב נמצאו שלושה גורמים. שלושת הגורמים נמצאו בעלי עקיבות פנימית טובה (מקדם אלפא קרונבך = 71 . עד 87 .). בשאלון תחושת המסוגלות .(. העצמית לא נמצאו גורמים, אך העקיבות הפנימית שלו הייתה טובה (אלפא = 83 ממצאי המחקר העידו על כך ששלושה גורמי רקע – משך הלימודים במכללה, התנסות מוקדמת בהוראת ילדים בעלי צרכים מיוחדים והשתתפות בקורסים אקדמיים העוסקים בשילוב – יוצרים תחושת מסוגלות משופרת להוראת ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בנושא העמדות נמצא, כי משך הלימודים במכללה והמגדר (בנות יותר מבנים) הם גורמי רקע מובהקים, המעוררים פחות חשש מהאיום שיוצר שילוב בעלי צרכים מיוחדים בכיתה, ויותר אמונה ששילוב זה פותח הזדמנויות בפני הילדים.