דפים 70

אירינה פיפר, לוקח אותנו לממד אחר. המאמר מעביר אותנו אל זיכרון השואה ואל ביטוייה בספרות, הן העברית והן הגרמנית, כפי שהיא נתפסת ומנותחת על ידי בנות ובני הדור השני והשלישי אחרי השואה, בישראל ובגרמניה. כיצד משפיעה הספרות הזאת על הזהות האישית? המיוחד במאמר זה שהוא נגזר מאינטראקציה בין סטודנטים להוראה בגרמניה ובישראל, שלמדו יחד בקורס מקוון ומודרך. המאמר הרביעי, "התנהגות הפנייה לעזרה כאסטרטגיה במודל של הכוונה עצמית בלמידה (SRL)", שכתבו ד"ר אורית מיוחס ופרופ' ברכה קרמרסקי, יוצא מנקודת המוצא שהכוונה עצמית בלמידה מחייבת בקשת עזרה וקבלת עזרה. אז מה הבעיה? מסתבר שחיפוש עזרה וקבלתה אינם עניין פשוט ואוטומטי. זהו תהליך קוגניטיבי, מטה-קוגניטיבי והתנהגותי. קורא הבוחן לעומק את המאמר הזה ואת מאמרם של יריב ופורקוש מבחין שהם משיקים תאורטית; שניהם מתמודדים עם שאלת השיתוף. המאמר החמישי, "כמו כולם או עם כולם? על נכונות מורים לעתיד להורות בכיתות משלבות", מאת ד"ר אורית גילור וד"ר מיכאל כץ, צופן בחובו התמודדות עם השאלה, מדוע קשה כל כך לשלב ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים במסגרות נורמטיביות. זוהי שאלה חוצת גבולות, חוצת תכנים, תהליכים וסיטואציות. המתח הוא בין הכללת ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים במסגרות ייחודיות לבין הכלתם במסגרת משותפת. המאמר השישי, "היחס לשילוב תלמידים עם הפרעות התנהגות ומידת האמפתיה אליהם: השוואה בין מורים, הורים ותלמידים", של נעמה מתיתיהו ופרופ' שלמה רומי, בוחן לעומק את עקרון הנורמליזציה ואת עקרון ההכלה שבבסיס תוכנית השילוב ומאיר את המורכבות שבשילוב. זאת על ידי השוואה בין התפיסות של השותפים לשילוב – מורים, תלמידים והוריהם – את הנושאים האלה. נבדקה גם ההשפעה של כמה משתנים מרכזיים היוצרים פרופילים שונים של תפיסות אשר משפיעות על האמפתיה כלפי הילדים המשולבים. המאמר השביעי, "בחינת הקשרים בין חרדה חברתית לבין גורמים דמוגרפיים, רגשיים-חברתיים וחינוכיים-לימודיים בקרב סטודנטים להוראה בחברה הערבית בישראל", שכתבו ד"ר איהאב זבידאת, ד"ר וליד דלאשה וד"ר עבד אלרחמן ח׳ליל, פותח את המסך מעל סוגיה מרכזית בהכשרת מורים. האם הסטודנטים הערבים הלומדים בתוכניות ההכשרה חשים חרדה חברתית? ואם כן, מה הן הסיבות להתפתחותה של חרדה חברתית? היש הבדל בעוצמת החרדה בין מוסדות שונים להשכלה גבוהה? היש הבדל ברמת החרדה בין הסטודנטים הערבים לבין קבוצות מיעוט אחרות? המאמר השמיני, "טיפוח כשירויות הבעה של סטודנטים בהשכלה גבוהה: בין הטמעה ארגונית למימוש פדגוגי", שכתבה ד"ר יהודית וינברגר, מעריך, בוחן ומנתח פרויקט של טיפוח כשירויות הבעה במוסד להשכלה גבוהה, ומאפשר לנו להציץ אל שתיים מהסוגיות העיקריות בהכנסת פיתוח פדגוגי למערכת החינוך. האם צריך לבנות קורס או קורסים מיוחדים לנושא (למשל, פיתוח כשירויות הבעה או פיתוח חשיבה ביקורתית או שימוש בטכנולוגיה), או שמא ראוי לשלב את הנושא במרבית הקורסים הנלמדים או אפילו בכולם? הסוגיה השנייה היא: כיצד אנו מתגברים על התופעה של הצלחה ארגונית בולטת (מודעות, ידע, תמיכה, ארגון וכדומה) לעומת אכזבה מהטמעת הרעיון ברובד הפדגוגי? המאמר התשיעי, "בחינת יעילות התרומה של תוספת שעות הוראה באנגלית לשיפור הישגיהם של תלמידים בחטיבת הביניים", מאת ד"ר שושי דורפברגר ורוית חיון, נפתח במשפט "לו ניתן למערכת החינוך כלי שיאפשר לה לנבא מי מהתלמידים יפיקו את מרב התועלת מהשקעת משאבים נתונה, אזי המנהלים, המורים והתלמידים היו נשכרים מכך". אכן, אז במי "כדאי" להשקיע את שעת הלימודים הנוספת במקצוע הנלמד? בתלמידים החלשים, הבינוניים או הטובים? ה"כדאי" מתייחס רק לאפקטיביות המשאב מבחינת הישגי התלמידים במקצוע ספציפי, ולא לשאלת הראוי. המאמר הסוגר את הגיליון, "'גננת זה לא מה שחשבתי': תפיסת תפקיד הגננת בקרב סטודנטיות במסלול להכשרת גננות", שכתבו ד"ר רינת כספי, ד"ר אורית הוד-שמר וד"ר עדנה אור, בודק שלב חשוב בדיון על תהליך ההתמקצעות של הגננת. איך נתפס תפקיד הגננת? מהי הזהות המקצועית שלה? האם תפיסת התפקיד יציבה? מהם המרכיבים המשתנים, וכיצד מסבירים את השינוי? במדור "ספרים על שולחן המערכת" מובאות הפעם שתי סקירות: את האחת כתב ד"ר רוני ריינגולד, והאחרת נכתבה בידי פרופ׳ רחל פרנקל מדן. העורך