בין ציר השינוי לציר ההעצמה- מיזמי החינוך הבלתי פורמלי בעת מגפת הקורונה

תקופת חירום מגבירה את הצורך בהישרדות ומעודדת התערבות קהילתית. במהלך מגפת הקורונה תוכננו ובוצעו בחינוך הבלתי פורמלי (חב"פ) מיזמים אשר ענו על צורכי היחיד ועל צורכי הקהילה; בכנס שנערך במאי 2021 בקריה האקדמית אונו התמודדו 32 מיזמים על "אות החב"פ בעת קורונה". מטרת המחקר המוצג במאמר זה היא לברר את מאפייני המיזמים הללו, להציע טיפולוגיה שלהם ולבחון את ההתערבות הקהילתית על ציר השינוי ועל ציר ההעצמה. הגישה האיכותנית הנחתה את עריכת המחקר הזה, והממצאים נאספו במִגוון כלים: שאלון איכותני מקוון, פגישות עם המשתתפים בכנס, דיווחים עצמיים של המשתתפים ומילוי טופסי שיפוט על ידי עמיתים מהאקדמיה ומהשדה. מהממצאים עולה כי אפשר לסווג את המיזמים לארבעה סוגי התערבות: פיתוח קהילתי, תכנון חברתי, פעולה חברתית ורפורמה חברתית (Jeffries, 1996). קיימת הבחנה בין מיזמים המתמקדים בצרכים עכשוויים לבין מיזמים המכוונים לעתיד. כמו כן נמצא כי כל המיזמים חתרו להעצמת המשתתפים אך נבדלו ביניהם במידת השיתוף של הקהילה. מסקנות המחקר היו כי יש להרחיב את גבולות החב"פ, לראות בו סוכן של שינוי בקהילה ולהכיר בייחודיותו הארגונית ובגמישותו הפדגוגית. אנו ממליצות להתוות מדיניות חינוכית שתפעל להרחבת פעילותו והנגשתו של החב"פ בחברה הישראלית כולה בשגרה ובחירום.