דפים 47

ינואר 2009

דבר המערכת

גיליון "דפים" הנוכחי משקף בצורה טובה את שדרוגו של כתב העת ואת פיתוחו לכתב העת המקצועי המרכזי בחינוך בישראל. "דפים" הרחיב את שעריו למאמרים ולמחקרים המתייחסים לסוגיות בהוראה במגוון של דיסציפלינות, הפעם בהוראת מקרא וספרות. הגיליון נפתח במאמרם של ד"ר יעל פישר ופרופ' יצחק פרידמן, "ההורים ובית הספר: יחסי גומלין ומעורבות", המתייחס לאחד מהנושאים המרכזיים בחינוך ובחיי בית הספר: מעורבות הורים – מי? כמה? מתי? מה ראוי? כמה רצוי? לכאורה, אין טבעי יותר ממעורבות הורים בחינוך ילדיהם. ובכל זאת לא פעם רואים מעורבות כהתערבות. המאמר, במחקר אמפירי רחב, בוחן שאלות שונות, ובהן: מה מנבא מעורבות הורים, ומדוע יש הורים המעורבים יותר בחיי בית הספר ואילו אחרים פחות? במאמר השני, שכתבו ד"ר יערית בוקק-כהן וד"ר ניצה דוידוביץ': "יופי של הערכות: האם סטודנטיות מושפעות יותר מסטודנטים מהופעתו החיצונית של המרצה", נידונה עקרונית השאלה: האם תהליך ההערכה הוא אובייקטיבי? ומכיוון שכל כך הרבה תלוי ומותנה בתוצאות ההערכה, לתשובה לשאלה יש משמעות דרמטית. החוקרות בדקו ספציפית את מידת ההשפעה של ההופעה החיצונית על תהליך ההערכה, והתמונה נעשית מורכבת יותר כאשר מגדר משתלב בדיון. במאמר השלישי: "על הוראה ביקורתית של סיפורים מן המקרא – מקרה המבחן של 'לא השאירו כל נשמה' בספר יהושע" מתמודדות ד"ר יונינה דור וד"ר נעמי דה-מלאך עם השאלה כיצד מלמדים טקסטים מקראיים. הטקסט התנ"כי העשיר והמורכב משלב בתוכו סיפורי חיים, אירועים ונאומים מכוננים, המזמנים לימוד מעמיק בערכי יסוד

אנושיים, בשאלות מוסר ומחויבות, ודווקא העומק החינוכי הזה נוטה להיות מוחמץ. הדוגמה המנותחת בהרחבה במאמר זה היא תיאור כיבוש הארץ בידי יהושע – דוגמה עשירה ובעלת משמעות אקטואלית. אם יש את נפשך לדעת מה זוכרים מיצירתו של חיים נחמן ביאליק ומדוע, פנה לקריאת המאמר הרביעי של ד"ר אילנה אלקד-להמן וד"ר יצחק גילת, "יצירתו של חיים נחמן ביאליק בזמננו: מה זוכרים ומדוע?". מעבר לשאלה החשובה על מקומו של ביאליק בעולם התרבות הישראלי, הכותבים פותחים צוהר אל השאלה המרתקת כיצד מתעצב הזיכרון התרבותי-קולקטיבי. המאמר משלב מחקר כמותי עם ניתוח פרשני, המאירים על השאלה: ביאליק – מה זוכרים ומדוע? בחטיבה העליונה במגזר הערבי לומדים ספרות עברית כחלק מהשכלה ראויה וכחלק מבחינת הבגרות, עקרונית, בדומה להוראת ספרות במגזר היהודי. אך לספרות יש גם משמעות תרבותית, חברתית וערכית. מנקודת מוצא זו יצאו ד"ר שרה זמיר וד"ר שרה האופטמן במאמר בחמישי, "דיוקנו של היהודי בטקסטים הספרותיים הכלולים בתכנית הלימודים העכשווית לבגרות בעברית עבור תלמידי החטיבה העליונה במגזר הערבי", לבחון לאיזה דיוקן יהודי או דיוקנים משתנים נחשף הלומד ספרות עברית במגזר הערבי. במאמר השישי: "בין המיצ"ב למצב: תפיסות מנהלים ומורים את מטרות המיצ"ב לעומת המטרות המוצהרות" יוצאת ד"ר אביבה קליגר מהשאלה הבסיסית והעקרונית: לשם מה מעריכים? האם המטרה העיקרית של תהליך ההערכה היא קבלת משוב והשגת שיפור תוך כדי תנועה? או שהיא שיפוטית ומשמעותה מיון, שיבוץ ודירוג? נבדקו עמדותיהם של מנהלים ושל מורים כלפי המיצ"ב, תוך השוואה בין דעותיהם וכן בין עמדותיהם למטרות המיצ"ב המוצהרות. ד"ר אלה שובל במאמרה: "הקשר בין פעילויות לימוד תוך כדי תנועה לבין שיפור בהישגים לימודיים בנושא הזוויות", הנועל את מדור המאמרים, חוקרת את הקשר בין למידה קינסתטית לבין הישגים. במחקר המאתגר נבדק הקשר בין פעילות גופנית – לימוד תוך תנועה, לבין לימוד והישגים בהנדסה, בנושא זוויות. במחקר השתתפו 261 תלמידים משמונה כיתות משישה בתי ספר. האם התנועה שיפרה את הישגיהם בנושא הנלמד? במדור "הזמנה לדיון" מעלה ד"ר יוסף אבינון את השאלה המטרידה: "האם בית הספר יכול לחנך?" וטוען כי עיון שיטתי במושגים "חינוך" ו"בית ספר" מעלה ששני מושגים אלה הם "בעלי היגיון שונה בתכלית, ולפיכך אינם יכולים לדור בכפיפה אחת". בתגובה משיב עורך הדין אריה ברנע, כי בעיניו, "חינוך מקיף הרבה יותר מהכשרה לבחור ולבקר", וכי המהות של בית הספר חייבת להיות התנהגות חינוכית של כל אנשי החינוך ולא רק עיסוק בנושאים חינוכיים בידי מחנך הכיתה במהלך שעת החינוך. הוא מסיים בקביעה כי "כל מורה הוא מחנך, כל שעה היא שעת חינוך". בתגובה נוספת, זו של ד"ר יורם הרפז, הוא טוען: "כן, בית הספר יכול לחנך", והוא אף עשה זאת עוד בטרם הופיעו רעיונות של חינוך לבחירה ולביקורתיות, וימשיך לחנך גם לאחר הופעתם.

עוד
תפריט