דפים 80

מהיותו של החינוך הבלתי פורמלי כלי בעל ערך המסייע בקידום הישגים לימודיים ואישיים מצד אחד, ובצמצום פערים תרבותיים מצד אחר. המאמר מצביע על הצרכים הייחודיים של החברה החרדית בתחום הכשרת אנשי ונשות חינוך במגזר החרדי, בהכשרה פסיכו-פדגוגית, חברתית קהילתית, ובמתן הכשרה בהענקת מענים טיפוליים, לצד הכשרה בפיתוח תשתיות מקצועיות. בלב המאמר מוצב המתח בין התפיסות המסורתיות המאפיינות את החינוך החרדי הפורמלי ובין תפיסות חינוכיות בלתי פורמליות המעודדות שוויון, חקרנות ופנאי. המחקר מצביע על האתגרים העומדים לפתחה של מערכת ההכשרה של החינוך החרדי ומציע גם דרכי התמודדות עם אתגרים אלו. החוקרים מצביעים על הצורך לפתח מסלולים ייחודיים בתוך מוסדות ההכשרה החרדיים, שייבנו מתוך התאמה תרבותית רגישה של החינוך הבלתי פורמלי ומטרותיו לחברה השמרנית ולמערכת הפורמלית השמרנית, גישה שתאפשר טיוב ההכשרה לחינוך הבלתי פורמלי וחיזוק תרומתה של הכשרה זו לצמצום פערים בחברה הישראלית. המאמר השני, שכתבו ד"ר רותם טרכטנברג מסלטון, עירית ויונטה, ד"ר דנה ודר-וייס וחגית קופרשטיין, "פרקטיקות הנחיה התומכות בשיח פדגוגי פורה בין פרחי הוראה", עוסק בניתוח פרקטיקות הנחיה שהתקיימו בארבע סדנאות קליניות שעסקו בפעילויות למידה שונות. ההתמקדות בפעילויות למידה שונות (שיתוף בחוויות מתוך התנסות, הקניית תוכן פדגוגי חדש ודיון בייצוג הוראה מצולם) אפשרה ניתוח שחרג מתחום הפעילות והתמקד בפרקטיקות ההנחיה עצמן ובמידת הפוריות שלהן. "השיח הפדגוגי הפורה" שהמאמר מתמקד בו, עוסק בחקר בעיות ואתגרים העולים בכיתה, מתוך התמודדות עם המטרות והדרישות הסותרות המאפיינות את מקצוע ההוראה ואת השיח החינוכי. החוקרים מצביעים על הקושי של פרחי הוראה לפתח מיומנות התומכת בשיח פדגוגי פורה, ומבקשים לזהות, להגדיר ולאפיין פרקטיקות מוקדמות של פרחי הוראה שיהוו בסיס לפיתוח תאורטי עתידי של פרקטיקות הנחיה ייחודיות בהכשרה להוראה. תוצאות המחקר מצביעות על מקומן המרכזי של ההנחיה ושל הובלת השיח בפיתוח דיאלוג פורה המקדם למידה, ומשום כך על החשיבות בפיתוח כלים מתודולוגיים שיקדמו מיומנות זו בקרב אנשי ונשות חינוך. החוקרים קוראים למחקר המשך אשר יבחן את הקשר בין הנחיה התומכת בשיח פדגוגי לבין תוצאות למידה, ואולי נכון להוסיף גם מטרות של קידום שיח ויכולת דיאלוגית באשר היא, כבסיס לא רק ללמידה פורייה אלא גם לחברה פורייה ובת חיים. את המחקר השלישי, "דילמת הייצוגיות מול המומחיות: אתגר החיים המשותפים בקמפוס רב-תרבותי בראי הסגל המנהלי", כתבו ד"ר דניאלה שנקר וד"ר רמה מנור. גם מחקר זה עוסק בתחום רלוונטי מאין כמוהו בתקופה זו. המחקר מתמקד בנותני השירותים המנהליים במוסדות האקדמיים המנהלים קמפוסים רב-תרבותיים, כמי שנמצאים במגע תדיר ויום-יומי עם אוכלוסיית הקמפוס כולה. המחקר מרחיב את מעגל ההתבוננות שלנו שעוסק בדרך כלל בסטודנטים לתואר ראשון ופחות בסגלים מנהליים. ביסוד המחקר עומדת ההבנה כי חינוך, במקרה זה חינוך לרב-תרבותיות, אינו יכול להתקיים בריק אלא מתוך הקשר סביבתי, וכי לסביבה הקרובה והישירה ישנה חשיבות רבה במלאכת החינוך, לא פחות מאשר למה שנאמר בכיתות הלימוד, אם בשיעורים תאורטיים או מעשיים. החוקרות עומדות על ההבחנות בין הערך של רב-תרבותיות, שהוא קובץ פרקטיקות הכוללות חינוך לאזרחות משותפת ומאפשרות מרחב פעולה שווה במרחב הציבורי, ובין הערך של חיים משותפים, הבוחן מערכות יחסים ויחסי כוח המתקיימים במרחבים ציבוריים נתונים הלכה למעשה. למעשה, החוקרות מצביעות על הקשר בין שני מושגים אלו ועל ההשפעה ביניהם ומציבות בלב המאמר את השאלה אם פרקטיקות במרחב הציבורי, במקרה זה פרקטיקות הקשורות בעבודת הסגל המנהלי, מקדמות רב-תרבותיות ומכוונות לשוויון. ממצאי המחקר שהתמקד במרחב היהודי-ערבי באחת מהמכללות להכשרת מורים בישראל, הצביעו על פער בין השאיפה המוצהרת לרב-תרבותיות ובין מאפייני החיים המשותפים במכללה הנבדקת. החוקרות מצאו כי מערכות היחסים בין העובדים היהודים והערבים בקמפוס מצביעות על א-סימטריה מגזרית, חברתית ולשונית, וכי בקמפוס מתקיימים הלכה למעשה מרחבים פיזיים ולשוניים נפרדים. מהצד האחר ממצאי המחקר מלמדים על קיומם של קשרים לא פורמליים בין עובדים מקבוצות תרבותיות שונות ועל חשיבותם של קשרים אלו בקידום מערכות יחסים בין-אישיות. עוד עלה כי השפה, וליתר דיוק יחסי הכוחות החד-כיווניים של השימוש בשפה, מהווה חסם מרכזי בפני קידום חיים משותפים בקמפוס – בעוד 100% מאוכלוסיית המחקר הערבית דיווחה על יכולת שימוש בשפה העברית, רק 6% מבין העובדים היהודיים דיווחו על יכולת שימוש בשפה הערבית. המחקר המשיך והצביע גם על הפער בין הממצאים שעלו מניתוח תשובות הסגל המנהלי ובין ההגדרה העצמית של המכללה, הרואה עצמה כמקדמת רב-תרבותיות במרחב הפדגוגי. הצגת תפיסות העובדים המנהליים לצד תפיסות קובעי המדיניות משקפת תמונה, שהחוקרות הגדירו כ"שלמה ומטרידה". חשיבותו ותרומתו של מחקר זה רבה וכפולה – לעמוד על הפערים בין מדיניות מוצהרת ובין מדיניות בפועל ותוצאותיה ביחס לארגון עצמו וביחס למסרים הפדגוגיים המועברים לאוכלוסיית הסטודנטים והסטודנטיות במכללה. חשיפה של פערים אלו והבאתם למודעות קובעי המדיניות במכללות יכולות לתרום רבות לקידום השיח הרב-תרבותי במוסדות ההכשרה בפרט ובמערכת החינוך ככלל. את המאמר הרביעי כתבו פרופ' אורית אבידב-אונגר, ד"ר יעל גרינשטיין, ד"ר עדית ליבנה, פרופ' חיים שקד וד"ר דניאל ניקריטין. המאמר "מבט השוואתי על דגמי שותפות אקדמיה- שדה המתקיימים במוסדות אקדמיים להכשרת מורים: תפיסות של בעלי תפקידים מהאקדמיה ומהשדה" מאפיין שלושה דגמי שותפות בין האקדמיה לשדה המתקיימים במוסדות שונים להכשרת מורים: המודל המסורתי, מודל אקדמיה-כיתה והמודל הקליני-ממוקד שדה. חשיבותו של המחקר במבט ההשוואתי הרחב שהוא מציע. המחקר כלל 45 ראיונות עם בעלי תפקידים שונים (מנהלי תוכניות הכשרה, מדריכים פדגוגיים ומורים מאמנים) ב- 15 מוסדות גבוהים להכשרת מורים, אוניברסיטאות ומכללות בישראל, ובבתי ספר קולטים. רוחב היריעה מאפשר תובנות רוחב מעמיקות לגבי שלושת הדגמים שנבחנו. החוקרים מצביעים על היתרונות ועל החסרונות בשלושת הדגמים ומחזקים את הבנת היתרונות הגלומים במודלים הפחות מסורתיים ובחיזוק השותפות בין האקדמיה לשדה. אחת האמירות המרכזיות העולות ממחקר זה מחדדת את הצורך להעמיד את בתי הספר והצרכים המקומיים שלהם כשותפים מלאים גם בתהליכי ההכשרה, ואת תרומת הקשר בין בעלי התפקידים השונים – באקדמיה ובשדה – להצלחת ההכשרה להוראה. מבחינה זו מחקר זה מצטרף לגוף גדל והולך של מחקרים המצביעים על הצורך בהגברת השיתופיות בין האקדמיה לשדה, אשר נמצא שלב נוסף ובעל ערך מעבר ליצירת הרצף בהכשרה. המאמר החמישי, שכתבו ד"ר שני רווה אמסלם ופרופ' אורלי שפירא-לשצ'ינסקי, "חקר התרבות האתית הבית-ספרית בהתבסס על המודל האקולוגי-חברתי: נקודת מבט בין-לאומית", עוסק בתרבות אתית בית-ספרית. המחקר משווה בין ערכים אשר עולים ממסמכים המגדירים קודים אתיים של בתי ספר, על פי המודל האקולוגי-חברתי המתחשב בהקשרים הסביבתיים של פעילות אנשי החינוך ובאינטראקציות ביניהם. הניתוח מתבסס על התאוריה האקולוגית של ברונפנברנר המאפשרת ראייה רחבה של הגורמים המשפיעים על ההתנהגות האתית, ובכך תורמת לפיתוח אסטרטגיות העוסקות בפיתוח קוד אתי ברמות שונות בבית הספר. את הקוד האתי החוקרות מגדירות כ"דבק ארגוני", שאינו רק מגדיר את אופיו של בית הספר אלא אף משפיע על יחסי הגומלין הבין-אישיים המתקיימים במוסד החינוכי עצמו ובסביבתם הקרובה של אנשי החינוך. הממצא המרכזי של מחקר זה מציב חמישה ערכים מרכזיים שהיה להם ביטוי ברמות המודל השונות: ברמת הפרט זוהה הערך של "דוגמה אישית" כערך השכיח ביותר והמשפיע ביותר על ההתנהגות האתית של אנשי החינוך ביחס לארגונם; ברמת הסביבה הבין-אישית זוהה הערך "כבוד" כשכיח ביותר וכחלק בלתי נפרד מהזהות החינוכית של אנשי החינוך וההוראה; ברמת הארגון היה הערך "ביטחון ובטיחות" השכיח ביותר, מתוך ההיבט האתי הקושר בין דאגה לרווחתם של תלמידים ומורים במסגרת בית הספר; ברמת הקהילה היה הערך "שיתוף פעולה" השכיח ביותר; ואילו ברמת המדיניות הציבורית הוביל הערך "מחויבות לחוקי המקצוע". חשיבותו של המיפוי חורגת מעבר לזיהוי הערכים השכיחים ביותר ברמות המודל השונות אל המשמעות האתית של ערכים אלו, ולמעשה לאופן שבו הם משפיעים על האופי האתי של מוסדות החינוך ושל אנשי החינוך ועל תרומתם לחיזוק המטרות החינוכיות של למידה מיטבית ופיתוח אישי ומקצועי של אוכלוסיית בית הספר. את הגיליון סוגר מאמרו של ד"ר רועי וינטרוב, "מחשבות ביקורתיות על חשיבה ביקורתית בהוראת היסטוריה בחינוך הממלכתי". המאמר מבקש לאתגר את הפרדיגמה השולטת בהוראת היסטוריה בחינוך הממלכתי בעשורים האחרונים – מגמת "החשיבה ההיסטורית", ולשאול שאלות נוקבות על תוצאותיה של פרדיגמה זו בעיקר במישור הערכי-חברתי. וינטרוב מתייחס למתח הקיים בהוראת ההיסטוריה בכל העולם המערבי בין הרצון לפתח חשיבה היסטורית- מחקרית, או בלשונו של וינטרוב: "הכנסת ההיסטוריון וההיסטוריונית לכיתות הלימוד", ובין ההשלכות של חולשת יישום הפרדיגמה במציאות החינוכית העכשווית על פיתוח עמדות ערכיות וחברתיות. הוא אינו מבקש לערער על חשיבות טיפוח החשיבה הביקורתית (בין היתר באמצעות הוראת ההיסטוריה) כחלק מרכזי מ"מיומנויות המאה ה21-", אולם טוען כי המגבלות הקשורות ביישום מגמה זו והסכנות הכרוכות ביישום לא זהיר שלה עלולות להוביל לתוצאות חינוכיות בעייתיות: "התרחקות מעמדה ערכית ומנרטיב היסטורי ברור עלולה לדחוף חלקים גדולים מהדור הצעיר למצוא נרטיבים היסטוריים חלופיים, לרוב בעלי קסם רב אך עם הטיות ולעיתים עיוותים גדולים". וינטרוב מציין כי חסר עדיין מחקר מעמיק היכול להעיד על ההשלכות של יישום אסטרטגיות הלמידה הביקורתיות. אולם מאחר שמדובר במגמה עולמית, ניתן להתייחס אליה גם במישור העולמי: התגובות לאירועים האחרונים, במיוחד בקרב הדור הצעיר בעולם החופשי, אכן מציבות בפנינו שאלות נוקבות על משמעותו של החינוך ההיסטורי ועל מטרותיו, על הקושי לפתח חשיבה ביקורתית – אבל גם מורכבת – בקרב צעירים וצעירות, ועל ההכרח להמשיך ולחפש את הדרך לעשות כך.