דפים 77

האקדמית של כתב העת תוך שימת דגש על רמה גבוהה של המאמרים המחקריים המתפרסמים בו. זאת בתהליך המקובל בכתבי עת אקדמיים הכולל בחינת המאמר על ידי המערכת, שיפוט מומחים, ביצוע תיקונים בהתאם להנחיות השופטים, בחינה נוספת ולבסוף – אישור פרסום. דן חתר ללא לאות לשיפור, לדיוק ולבהירות של המאמרים תוך דיונים חוזרים ונשנים במערכת, כדי שהתוצר שיתפרסם יביא כבוד לכותבו ולקהילת הקוראים והלומדים שמסביבו. היסוד השני היה ראיית החשיבות הרבה של מטרת-העל של מכון מופ"ת, שהיא קיום בית מקצועי למורי המורים, בית התורם לשיח מקצועי משותף ולדיון בנושאי חינוך והכשרה מרכזיים. הדבר בא לידי ביטוי בתהליך העריכה של מאמרי הדעה והמחקר בכתב העת. בתהליך העבודה התקיים שיח, לעיתים ישיר, עם הכותבים, ובו הועלו הצעות לתיקון ולשיפור בהיבטים תוכניים ומתודולוגיים, תוך כיבוד הכותבים וגילוי הבנה לנקודות המבט הייחודיות לכתיבה ולמחקר בנושאים המעסיקים את מורי המורים. השיח סביב המאמרים עם הכותבים, עם עורכים-אורחים וגם עם שופטי המאמרים היה חשוב בעיניו לא פחות ואולי אף יותר מהקשר בין פרסום וקידום בשדה האקדמי. אני, פנינה, פגשתי את דן בהיותו כבר עורך דפים, ובאתי ביראה מסוימת לעבודה עם מי שהוא בעל ניסיון וידע רבים מאוד בשדה החינוך בארץ ובעולם. עם הזמן התיידדנו ועבדנו בשיתוף פעולה מצוין. הצטרפה אלינו חברת מערכת נוספת, פרופ׳ חוה גרינספלד ממכללה ירושלים. בעבודתנו המשותפת פגשתי אדם סקרן מאוד, איש תרבות ומורה במהותו, שהוביל את העבודה ברוח של חשיבה מעמיקה, העלאת שאלות מעניינות, ניתוח שיטות סטטיסטיות שעלו במחקרים הכמותיים )ולרוב גם הסבר למי שאינה מבינה בכך(, והכל מתוך יחס מכבד ומקצועי לכותבי המאמרים. בשנים הראשונות דן הגיע מירושלים לתל אביב אחת לשבועיים, ובמשך הזמן העברנו את ישיבות המערכת לביתו בירושלים, והן התקיימו באווירה מקצועית, תוך קיום דיונים רחבים בנושאי חינוך שונים שלרוב חרגו מנושאי המאמרים עצמם. הדיונים התנהלו מתוך שאיפה להרחיב את הדעת, לבחון כל נושא מזוויות שונות, להעמיק בשאלות כאלה ואחרות ולחזור לישיבות הבאות עם רעיונות ומחשבות חדשים. מעבר לעבודה המקצועית, הישיבות עם דן, ובליווי מרחוק של עדנה רעייתו, התנהלו בהכנסת אורחים לבבית, באווירה חברית, בגילוי עניין גם בנו ובמשפחותינו, ותמיד ברוח טובה, בידידות ועם לא מעט חוש הומור. לא אחת חשנו, חוה ואני, כי יצאנו משיעור עם מורה מעולה וחכם ולא "רק" מישיבת מערכת. אשרינו שזכינו לעבוד עם דן ענבר ולהיות לו לעמיתות ולתלמידות. יהי זכרו ברוך! ד"ר שרה זיו וד"ר פנינה כץ

דבר המערכת

קוראות יקרות, קוראים יקרים, במאי 1955 פוטרה המורה שושנה כץ מעבודתה בבית הספר "רמז" בקריית שלום בתל-אביב בעקבות תלונות הורים כי השפיעה על הילדים להצטרף לנוער הקומוניסטי. פיטוריה עוררו מחאה, והעניין הגיע עד בג"צ. שנים עברו עד שהותר לה לחזור ללמד. בכל השנים האלה היא פעלה לקידום צדק חברתי, זכויות עובדים ולמען שלום. פעילותה הציבורית האחרונה הייתה לרווחתם של לקויי ראייה. פועלה החינוכי מהדהד את המפגש בין חינוך לפוליטיקה, את רדיפת מי שתויגו בידי השלטון בתור "שמאלנים" ואת מקומן של נשים חלוצות, שלא פעם נדחק לשוליים או נשכח. שושנה כץ, לימים כץ-שמואלי, נולדה ב 1929- בברלין. היא למדה הוראה בסמינר הקיבוצים ולימדה בכיתות י' וי"א בקיבוץ נען. במקביל הייתה פעילה בחטיבה הצעירה של מפ"ם )מפלגת פועלים מאוחדת(. בשנת 1953 הצטרפה לחטיבת השמאל בהנהגתו של משה סנה, עזבה את הקיבוץ ולימדה בבית הספר רמז, שהיה שייך לזרם העובדים ואחרי כן לחינוך הממלכתי. עם הדרישה לפטרה הוקמה ועדה לבירור, שעם חבריה נמנו האחראי מטעם משרד החינוך והתרבות ונציג הסתדרות המורים. אחרי שלוש ישיבות הגיעה הוועדה למסקנה שכץ עסקה בתעמולה בבית הספר, והמליצה על פיטוריה. באותם ימים מפא"י הייתה מפלגת השלטון. כץ הייתה שייכת לשמאל הרדיקלי שקולו נשמע, כמו הימין הרדיקלי, מספסלי האופוזיציה, כלשון הסיסמה הידועה של דוד בן-גוריון כשהרכיב קואליציות: "בלי חרות ומק"י". התלמידים והתלמידות שלה לא שתקו, היו גם הורים שקראו להחזירה לעבודה. הדי הפיטורין הגיעו לכנסת. "פיטורים פוליטיים שרירותיים אלה מהווים למעשה אמצעי לחץ כדי להרתיע את האינטליגנציה, את עובדי המדינה, את המורים מהכרעה חפשית נגד הממשלה בהתאם למצפונם", אמרה ח"כ אסתר וילנסקה מסיעת מק"י )מפלגה קומוניסטית ישראלית(. בביטאון המפלגה קול העם הזהירו מכרסום יסודות הדמוקרטיה: "זהו תקדים מסוכן, הפוגע במקרה זה במורה, בעלת השקפה קומוניסטית, אך מחר עלול לפגוע במורים אחרים, אשר 'יעיזו' לחשוב בקטגוריות פוליטיות שונות מאלה של מנהל בית הספר ושר-החינוך". בפסיקת בג"צ שושנה כץ-שמואלי נגד שר החינוך והתרבות קבעו השופטים כי "דעותיו הפוליטיות של מורה אינן ענין לתפקידו" וכי היא מעלה בשליחותה כמחנכת. העובדה שלימדה בכיתות הגבוהות )באותם ימים לא היו בארץ חטיבות ביניים( החמירה בעיניהם את המצב, שכן בהן "תפקידו של כל מורה הוא לסייע – במידת כוחותיו הדלים או העשירים – לעיצוב דמותו הרוחנית והמוסרית של הנוער המתבגר". הקביעה הייתה חד-משמעית: היא אינה כשירה ללמד בבית ספר מטעם המדינה. גם שושנה כץ-שמואלי חשבה שתפקידה לסייע בהקניית ערכי מוסר, אך עמדתה בנושא מידת ההשפעה על התלמידים והתלמידות הייתה אחרת. במאמר בקול העם טענה בין היתר כי "התלמידים רוצים במורה טוב, מסור, היודע את מלאכתו ואוהב את תלמידיו, זהו קנה המידה היחידי בו ימדדו מורה ואין הם מעוניינים בשום פנים ואופן באבן בוחן פוליטית לגבי מוריהם. רדיפות וטרור פוליטי כלפי מורים סופם שיפגעו גם בתלמידים". הרדיפה אחריה היא תחילתו של מדרון, קבעה: אחריה, הזהירה, יבואו עמיתים חברי מפלגות השמאל הציוני ואחריהם "כל מורה שיעז להביע דעה כל שהיא החולקת על דעתו של שר החינוך". התלמידים והתלמידות שלה זכרו מורה מופלאה שלא רק הקנתה להם דעת אלא גם מוסר. דברים ברוח זו כתב עליה פרופ' רון ברקאי בספרו כמו סרט מצרי ) 2001 , הוצאת חרגול(. אחת התלמידות שהושפעה ממנה במיוחד הייתה תמר אלכופר, לימים ח"כ תמר ג'וזנסקי, שבשנות התשעים כיהנה כח"כית מטעם סיעת חד"ש )החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון(. בסוף שנות השבעים לימדה כץ-שמואלי באוניברסיטת תל-אביב, וב 1980- השלימה כתיבת תזה בנושא הקשר בין צמיחתה של סיעה ב' במפא"י לבין האופוזיציה משמאל בשנות השלושים. אחרי שהתיר לה משרד החינוך, בזכות המנכ"ל יעקב שריד, לחזור לעבודת ההוראה, היא לימדה היסטוריה בסמינר הקיבוצים. הנושאים שהרצתה עליהם היו תולדות תנועת העבודה בארץ ותהליכי המודרניזציה שעברו על עם ישראל במערב אירופה בעת החדשה. היא נחשבה למורה שגילתה רגישות רבה בנוגע לזכויות של עובדי הסמינר ולמורים ולמורות בו. באפריל 1983 , על רקע שירות בנה במילואים במלחמת לבנון הראשונה, שלחה מכתב למערכות העיתונים וקראה "לכל ההורים החרדים לחיי הבנים, לשלומם, לשלמות נפשם – להפסיק לשתוק, למחות נגד אלה הנושאים באחריות למלחמה המקוללת הזאת שהטילה קרע נורא בעם ובליבם של חיילים רבים כל כך, ולא להרפות מהמאבק, יום-יום, עד שישובו הבנים הביתה". עם פרסום המכתב לא הפסיק הטלפון בביתה לצלצל. כך קמה תנועת "הורים נגד שתיקה". זו הייתה תנועה של הורים, ציינה, אך בפועל הרוב היו אימהות. בתחילת 1988 , בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ארגנה מחאת מורים "אשר נחשבים בדרך כלל לציבור שמרני הנרתע מלנקוט עמדה". בשנת 1985 נפגעה ראייתה. היא קיבלה תעודת עיוור, אך המשיכה לראות עוולות חברתיות ולפעול לתיקונן כשהצטרפה לארגון קל"ע )קבוצה לעזרה עצמית ללקויי ראייה, ליד המרכז לעיוור(, ובמשך 25 שנה עמדה בראשו בהתנדבות. כשנה וחצי לפני פטירתה ראיין אותה הנכד שלה בנושא פעילותה הפוליטית. תמליל הריאיון מלמד שזו הייתה שיחה; בעצם, שיעור: מדי פעם היא ביקשה לברר: "איזה שאלות זה מעורר אצלך? מה התבהר לך ומה נשאר?" אחרי מותה בשנת 2015 הוא כתב שההיכרות עם הסיפור שלה לימד אותו שסבתא שלו הייתה אישה היסטורית; דמות שראויה להערכה והוקרה. שושנה כץ-שמואלי הייתה חלוצה בחינוך: היא אולי לא הייתה הראשונה שנלחמה על הזכות של מורה להביע עמדה פוליטית, אך הדי פועלה הנחוש, כמורה צעירה ובהמשך כמחנכת ואקטיביסטית, מהדהדים בסיפורי חייהן ופועלן של חלוצות בחינוך באשר הן, ללא הבדל עמדה פוליטית, מוצא ודת. לא פעם היו אלו גם נשים שנשכחו. השאלה מיהי חלוצה בחינוך שימשה נקודת מוצא לכותבות ולכותבי המאמרים בגיליון זה, שהתחקו אחרי פועלה של אישה אחת או קבוצת נשים בעבר ובהווה. פותח את הגיליון מאמרה של פרופ' מרגלית שילה, "נשים חלוצות בוראות חינוך עברי חדש בארץ ישראל", המביא את פירותיה של המהפכה במעמדן של נשים יהודיות עת נפתחו בפניהן שערי ההשכלה, ואת ניתובן לעיסוק אינטנסיבי בחינוך. ראשיתו של המפעל הציוני בארץ ישראל היה כר לפעילות חלוצית כפשוטה, בכלל זה בניינה של מערכת חינוך עברי. במאמרה פורשת שילה את פעילותן של נשים חלוצות במרחבים שונים במערכת זו, ביניהם גני ילדים, מוסד חדשני שהיה בסיס להנחלת הלשון ולהטמעת תרבות עברית חדשה, בתי ספר לחינוך מיוחד ולמוזיקה וגם מגרשי משחקים. שילה מראה כיצד חוללו חלוצות אלו אז בארץ מהפכה בת שלושה היבטים – לאומית, נשית וחינוכית – שהזינו זה את זה. חלוצות שייסדו מערכת חינוכית יש מאין עומדות במרכז מאמרה של ד"ר תמי קמינסקי, "'דל היה הרכוש אשר בו ניגשנו לעבודתנו': פועלן החלוצי של חברות עין חרוד בשדה החינוך, 1948-1923 ", שבו היא מתארת את פועלן של נשים שהיו חברות קיבוץ עין חרוד החל משנות העשרים של המאה העשרים ועד הקמת המדינה. קמינסקי מראה כיצד מילא פועלן זה תפקיד מרכזי בתנועה הקיבוצית בכלל ובמיוחד בתנועת הקיבוץ המאוחד, וכן שתרומתן לעיצוב דפוסים בחינוך הקיבוצי הייתה רבה מכפי שהוערך עד כה. מאמריהן של ד"ר טליה דיסקין ושל ד"ר נעמה טייטלבאום-קריא מתחקים אחרי פועלן של שתי נשים חלוצות בחינוך שגם כיהנו כחברות כנסת. במאמרה "'חוכמת נשים על פי שושנה פרסיץ: אשת חינוך בעלת חזון ומחוקקת פורצת דרך" משרטטת דיסקין קווים לדמותה של כלת פרס ישראל בתחום החינוך ) 1968 (, בדגש על פועלה ברשת החינוך "תרבות", כמו"לית ספרי ילדים ובפעילותה כנבחרת ציבור – במישור המקומי כחברת מועצת העיר תל-אביב, ובמישור הארצי כחברת כנסת מטעם הציונים הכלליים. במאמר "'חד נס' בחינוך: שותפותה של ח"כ אסתר רזיאל- נאור במאבק לביטול 'שיטת הזרמים'" דנה טייטלבאום-קריא בפעילותה הפרלמנטרית של האישה היחידה שכיהנה כח"כ בסיעת "חרות" בימי ראשית המדינה, תוך התמקדות בהנהגתה את הסיעה במאבק לביטול הזרמים כביטוי לחזונו של זאב ז'בוטינסקי. טייטלבאום-קריא מראה כיצד רזיאל- נאור יצקה לערך ה״חד-נס" הז'בוטינסקאי תוכן חינוכי. במאמר "חלוצה נשכחת: דימויה הציבורי של חוקרת החינוך פרופ' דינה פייטלסון, כלת פרס ישראל הראשונה" מביאה ד"ר שרון גבע את סיפור פועלה של האישה הראשונה שזכתה בפרס ישראל לחקר החינוך, בשנה הראשונה שבה הוענק הפרס ) 1953 (. עניינו של המאמר הוא מעקב אחר דימויה הציבורי מאז זכייתה, בדגש על העניין שעוררו מחקריה החלוציים מחד גיסא והטשטוש ואף המחיקה של הפרס המכובד שזכתה בו מאידך גיסא. ממצאים אלה מלמדים כי זכייתה בפרס ישראל הייתה אבן הנגף העיקרית שלה בדרכה כאישה חוקרת באקדמיה בישראל, ובתוך כך מסבירים את השכחתה. גיבורות שני המאמרים הבאים בגיליון הן חלוצות בחינוך הגיל הרך. במאמרה, "'זה היה חלקה בבניין הארץ': שיינדל קצנלסון-פיינשטיין – הגננת העברייה הראשונה בעיר לודז'" מגוללת ד"ר נורית פיינשטיין את סיפור פועלה של שיינדל פיינשטיין-קצנלסון )סבתא רבתא שלה(, הגננת העברייה הראשונה בעיר לודז', פולין. גן הילדים העברי שהיא פתחה בראשית המאה העשרים היה חלק ממפעל חינוכי רחב היקף שכוננה משפחת קצנלסון, והוא התייחד בחלוציות ספרותית בשלב של טרום קריאה. הגן פעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא, כמו אחיה, המשורר והמחנך יצחק קצנלסון, נרצחה בשואה. מאמרה של ד"ר שרית טאובר, "קטה יעקב ועמיתותיה: חלוצות הוראת הריתמיקה בגן העברי בארץ ישראל", שופך אור על חלוצות הוראת הריתמיקה בגן העברי בתקופת היישוב העברי בפלשתינה-א"י, ששילבו בין ההשכלה הפורמלית שרכשו באירופה לבין התרבות העברית החדשה בגני הילדים אז. כמו כן, המאמר מלמד על התשתית שהניחו לחינוך מוזיקלי במוסדות לחינוך הגיל הרך. מאמרה של קרן קטקו איילי, "ניתוח של לימודי הקולנוע והתקשורת בישראל לפי הפדגוגיה האקטיביסטית: המשגה מחודשת למעשי החלוצות הלגה קלר ודורית באלין", מתמקד גם הוא בשדה האומנות. הכותבת עומדת על תרומתן של הלגה קלר ודורית באלין בתחום לימודי הקולנוע והמדיה בשנות התשעים של המאה העשרים, ומראה כי עיקר התמורה הוא הנחת תשתית ליישומה של פדגוגיה אקטיביסטית חדשנית, שעשויה להיות מנותבת לאזרחות פעילה המקדמת חינוך דמוקרטי ואקטיביסטי. במאמרם של פרופ' רוני לידור ופרופ' מיכאל בר-אלי, "'חלוצה מרכזית': אמה גרון ותרומתה להתפתחות הפסיכולוגיה של הספורט והלמידה המוטורית בישראל", מציגים החוקרים את סיפורה של אמה גרון, מדענית יהודייה מבולגריה שהייתה לחלוצה חינוכית בתחום הכשרת מורים ומורות לחינוך גופני ומאמנים ומאמנות בספורט. הכותבים מראים כיצד סיפור פועלה החלוצי הוא בפועל פרשת התפתחותם של תחומי דעת אקדמיים בישראל: הפסיכולוגיה של הספורט והלמידה המוטורית. אלה היו במהלך השנים לחלק בלתי נפרד ממדעי הספורט והתנועה בתוכניות הכשרה להוראת החינוך הגופני, ובתוך כך מוארת תרומתה החלוצית לתחומים אלה. במאמר "'ילדי הארץ אינם יודעים דבר על תקופה איומה זאת': שרה שנר-נשמית ותרומתה להוראת השואה בישראל" מגולל ד״ר נדב היידקר את מקומה החשוב של המחנכת שרה שנר- נשמית )דושניצקי(, פרטיזנית בתקופת השואה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, בהוראת השואה במדינת ישראל. שנר עסקה בחינוך כל חייה, במשך שנים רבות במסגרת עבודתה ב"בית לוחמי הגטאות", מוזאון השואה הראשון בישראל ובעולם, ובפועלה הספרותי החלוצי בתחום ספרות השואה לילדים ולנוער, ובראשו ספרה הילדים מרחוב מאפו ) 1958 (. במאמר דן היידקר בספר זה על רקע הביוגרפיה של שנר ובהיבטים היסטוריים ואידאולוגיים של נסיבות כתיבתו ופרסומו. יעל סקורקוביץ מציגה במאמרה "מנהיגות בעיני מי? על נזילותו של המונח 'מנהיגות קהילתית': חקר מקרה של קבוצת נשים שיישמה תוכנית לדיאלוג בין-תרבותי בפריפריה" את סיפורה של קבוצה זו, שחברותיה הפעילו תוכנית עירונית לדיאלוג בין-תרבותי בפריפריה בישראל. החוקרת דנה בשאלה באיזה אופן החלה הקבוצה לראות עצמה כסוכנת שינוי, ומבררת באיזו מידה הצליחו המשתתפות למצב עצמן כקבוצה של מנהיגות קהילתיות, תוך עמידה על מידת חוסנה של מנהיגות זו ועל התמודדותה עם חסמים. התמודדות עם חסמים נדונה גם במאמרה של ד"ר ג'נאן פראג' פלאח, "מנהלות דרוזיות חלוצות: מודל לחיקוי", שבו היא בוחנת עמדות של מנהלות בתי ספר תוך התמקדות בתפקידן ובמעמדן בחברה הדרוזית. בחינה זו מאירה את משמעותה של האקדמיזציה שנשים אלה מובילות בעצמן ולדור הבא, תוך עמידה על תמיכה מחד גיסא והתנגדויות מאידך גיסא. פראג' פלאח ממשיגה את פועלן החלוצי בתור ה"רחם למהפכה השקטה" בעדה הדרוזית. ההשכלה הגבוהה עומדת במרכז מאמרה של ד"ר אמאל אבוסעד, "מאל-כותאב עד לדוקטורט: דרכן של נשים ערביות בדואיות בנגב לרכישת השכלה גבוהה", שבו היא מציגה את התפתחות תהליך ההשכלה בקרב נשים ערביות בדואיות החל משנות השישים. במאמר זה משולב גם סיפורה האישי של המחברת החושף את האתגרים והמכשולים הרצופים בדרכה ובדרכן של נשים אחרות, תוך עמידה על שינויים שחלו במעמדן של נשים בדואיות לאורך השנים. אף שגיליון זה מספק מבחר תשובות לשאלה מיהי חלוצה בחינוך, אין זה סוף פסוק; מלבד היותה שאלה מעוררת השראה ומחשבה למחקר, זוהי שאלה חינוכית ואף פוליטית שעשויה לשמש גם בסיס לדיונים חינוכיים, שמתוכם תצמחנה החלוצות של המחר. איחולי קריאה מהנה ומעוררת השראה לעשייה, העורכות